פעמים רבות אני פוגשת אנשים אשר אינם מודעים או מתעלמים מציפור הנפש שבתוכם. אנשים אלו, כאשר נתקלו בקשיים, ייחסו אותם לתכונות שכביכול אין להם – "אנחנו לא מספיק חכמים", "לא מספיק חזקים/מסוגלים/ראויים", אבל לו רק הביטו פנימה לתוך ציפור הנפש שלהם, היו מגלים את מגרות העוצמות, הכישורים והתכונות, שלו פתחו אותן היו מאפשרות להם לממש את חלומותיהם.
יש אנשים אשר ויתרו על חלומותיהם ועל הסיכוי לפרוץ ולמצות את עצמם. הם חיים בתחושה ש"איחרו את המועד", ש"כבר מאוחר מידי לחלום ולהגשים", ש"אלו הם החיים ואין מה לעשות". מגרות הנפש שלהם סגורות, הם אינם פותחים אותן עד שקשה להם לראות מי הם באמת ומי יכלו להיות ללא אמונות מגבילות אלו שלהם, וכך מוותרים על יכולתם לשנות את חייהם.
לעיתים יש צורך בדמות חיצונית שתעודד אותם לפתוח את המגרות הסגורות, תלווה אותם בדרכם. דמות שתעודד לגילוי האפשרויות המגוונות העומדות בפניהם בדרכם להגשמת השאיפות אותן סגרו במגרה של "הבלתי ניתן למימוש". כאשר תיפתחנה המגרות, יחשפו בפניהם הכלים, העוצמות והיכולות למימוש והגשמת שאיפותיהם. אותה דמות – המאמן/ת האישי/ת- תראה להם שהמפתח למגרות נמצא בידיים שלהם, והם אלו היכולים להחליט מתי ואיזו מגרה לפתוח, לפרוש כנפיים ולממש את ייעודם.
"…ומה שהכי חשוב – זה להאזין היטב לציפור. כי קורה שציפור הנפש קוראת לנו, ואנו לא שומעים. חבל. היא רוצה לספר לנו על עצמנו. היא רוצה לספר לנו על הרגשות שנעולות במגרות שבתוכה…." (מיכל סנונית, "ציפור הנפש")
