שלום,
שמי גבריאל רקח בן 27 וברצוני לספר קצת על התהליך שעברתי במטרה שאולי יעזור לבאים אחרי.
לאחר שהשתחררתי מהצבא חיפשתי דרך לחיות את החיים בכבוד בלי לסחוט את עצמי, לא תואר לא פסיכומטרי… היה לי אנטי אמיתי לכל המערכת, הייתי בטוח שאמצא איזה "חור מזל" קטן בחיים, משהו בסגנון עובד מועצה או חלק מעסק קטן בלי יותר מידי אחראיות אך עם משכורת מכובדת.
עברתי והתגלגלתי בין עבודות חובש טיולים, מסעדות, נהג אמבולנס אך כל עבודה נראתה לי ללא עתיד מקצועי, לא מספקת, קשה וללא אפשרות פיתוח עצמי. לא נהניתי לקום בבוקר כמו שאני מאמין שצריך להיות. בקיצור לא מצאתי את מקומי. בכל פעם כשרק שמעתי את המילים "תואר ראשון" עברה בי חלחלה ותגובתי המידית הייתה "על גופתי המתה".
בשלב מסיים, לאחר שעזבתי את עבודתי כנהג אמבולנס, הרגשתי קצת אבוד לא מצאתי תחום שאני אוהב, שגם אוכל להתפרנס ממנו בכבוד ולאהוב אותו, וכך הגעתי ל"צומת דרכים". אמרתי בליבי סוף סוף!! גוף גדול מאורגן בעל ידע עצום על מקומות עבודה בשוק, בטוח שם יתנו לי עבודה טובה לחיים, משהו שאני לא מכיר, שאוכל לאהוב, להתפרנס, ושיהיה משמעותי.
הייתי מוכן לפתוח עם עצמי דף חדש. אפילו הגעתי להחלטה שאני מוכן "להקריב" חצי שנה של איזה קורס או התמחות "לימודים". האבחון נשלח אלי בדואר מילאתי אותו שלחתי וחיכיתי בציפייה! הנה היום קרב ובא, החיים האמיתיים שלי מתחילים רק עוד קצת! ואז הגעתי לשיחה…
בשיחה נפגשתי עם גברת חביבה וחייכנית ששמה תלמה והתחלנו לשוחח על נושא האבחון. היא שואלת ואני מגיב, ליבי פועם הנה עוד קצת אני מוצא את התחום שלי, עוד קצת והדלת לחיים כמו שאני רוצה נפתחת, והינה מגיע סוף השיחה ומגיעות ההמלצות…
אני מקשיב, המלצה ועוד המלצה ועוד המלצה ותוך כדי פוסל אותן- זה תואר, זה תואר, זה תואר, זה לעוד 30 שנה ולא רלוונטי, והנה לבסוף משהו אחד קטן שאינו מצריך תואר, נחמה קטנה, "אילוף כלבים טיפוליים". כאשר נגמרת השיחה ליבי היה כבד, תמיד ידעתי, שמעתי זאת שוב ושוב מאוהביי אבל לא רציתי להשלים, רציתי להאמין שאני אוכל להסתדר בחיים בלי תואר…אמרתי תודה מנומסת ויצאתי לדרכי.
לאחר כמה ימים הלכתי לבדוק את עניין האילוף והתברר לי שגם נושא זה אינו מתאים לי ואף הוא כולל לימודים ארוכים ויקרים. עבר יום, עבר שבוע, ולבסוף אותה אמת, אותו מבוי סתום שתמיד ברחתי ממנו.
ואז הבנתי שפתחו לי את הדלת-
השיחה עם תלמה גרמה לי להבין שלוותר זאת לא אופציה, וכנראה החיפושים אחר משהו שאולי קיים מבזבזים לי את זמני וגורמים לי לשקוע באכזבות. עכשיו הגיע הזמן לתת את הכל – כמה שנים של השקעה ומאמץ אבל שלבסוף יביא אותי אל המנוחה, כי אין דרך אחרת שמתאימה לי.
ברגע שהחלטתי לפתוח את עצמי אל החיים החיים פתחו לי את עצמם בתמורה, מצאתי מכללה מעולה קרובה בנושא שאני רוצה, והפחד שלי ממגורים רחוקים ושכר דירה נעלם. בנוסף, גיליתי שהציונים שלי מבית הספר מעולים ולכן אין צורך בפסיכומטרי כלל, שזה היה אחד הפחדים הגדולים שהיו לי מהנושא, והדובדבן הוא שהתקבלתי להיות מורה מתרגל בכיתת אומץ – משהו שלא הייתי חולם עליו! כולל ניסיון וותק של משרד החינוך במקצוע שאני רוצה והם קיבלו אותי על אף על העובדה שאני סטודנט ולא יכול להגיע חלק גדול מהזמן…
אז כיום אני עושה תואר ראשון בחינוך גופני, מלמד בבית ספר תלמידי כיתת אומץ ומכין אותם לבגרויות, תוך כדי אני פועל על מנת שיכירו בי כמורה של"ח, ובתכנון שלי תואר שני בייעוץ בתי ספר, ולימים פתיחת עסק אישי שעוסק ברפואת הנפש רפואת הגוף.
לכן חייכו לעולם, אולי לא תמיד זה נכון אבל לפעמים גם כשלא שמים לב הוא מחייך אליכם…
אני יכול להגיד כרגע שאני מאוד נהנה מהתחום בו בחרתי ומעיסוקי כמורה מתרגל. התואר קשה, הלימודים צפופים ויש עומס, אבל זה חלק מהחיים. זו רק העלייה לפסגה…ואני עוד אגיע.
חוץ מלחייך ולהגיד תודה לא נותר לי עוד הרבה לעשות, אז תודה 🙂
